Dvarim Shelo Amarti - דברים שלא אמרתי

נולדתי בארץ ישראל ובה שוכנת נשמתי
שוכנים בה נעורי וילדותי
בארצו של יעקב של ישראל
בין כל בניו של אברהם
בן אהרון היא קוראת לי
בן אהרון רון רון
בת קול של חול ממרחבי מדבר
תהודת הזהות

(תם מבינים')
אני שיש כל כך הרבה דברים שלא אמרתי
שברחתי לעץ כשעשיתי משהו רע ובאמת התכוונתי לא לחזור לעולם
אני שיש לי עווית קטנה בפנים בכל פעם שאני רואה דם
אני שלמדתי אנגלית מתכניות כמו אריזה משפחתית
לכן האנגלית שלי תמיד טיפה בצחוק
אני שעכשיו חייב להתוודות
אני גנב העוגיות
במובן הכי הכי עמוק
אני שכאן כי הסגנון צריך פטרון מראה לכולם איך עושים את זה נכון
בעשירון העליון של הפאסון, (וואלאק) שורף הארכיון
אני שבארץ ישראל שוכנת נשמתי
אבל חלק קטן ממנה נשאר בלבנון
יותר מכל
מעל כל זה
תמיד הייתי הבן של אהרון

אף פעם לא אמרתי לאבי שאני אוהב אותו
קשה לומר את זה, אני עוד יכול
אני לא יודע איך
אני ואבי כוחות נפרדים ביקום
אנחנו אש ומים
החריצים בפניו של אבי הם
תעלות סואץ קטנות ועמוקות
הן מפרידות ביננו כמו בין עבדות לחירות
אני סיני
והוא מצרים

"להיות קטן", אבי נהג לומר
להיות קטן ללא תוחלת
"אפילו הקוצים של הילדות נראים מתוקים"
היה אומר
ובעיני אבי אני עדיין ילד
אני עכשיו עולה לכיתה אלף
הוא לא מבין שאני כבר לא קטן
כלומר
אני לא מבוגר
רק מבוגר יותר
יש לי רצונות מבוגרים
יותר
מחשבות מבוגרות
יותר
וחברים מבוגרים יותר
וגם להם יש שאיפות מבוגרות
אכזבות מבוגרות ועיניים אפורות
יותר
להם אף פעם לא אמרתי
אז עכשיו אני אומר:
לא הייתם צריכים להתבגר
אהבתי את הילדים שהייתם
אתם היום מעדיפים כסף, נשים, ילדים
על פני משחקי מחבואים ועמודו
במגרש המשחקים
שהיה, אגב, בארץ ישראל
לא בהודו

העולם נסחף לכיוונכם עם הבטחות כבדות מנשוא
ואיך אזכיר לכם
שהאוויר סמיך והחלל עבה
ושארוך
ארוך החשק, קשה

אני עצמי כבר לא קטן, אני מודה
(תכלס) השתנה לי כל הטעם בפה
התרגלתי לבירה
אני כבר די אוהב קפה
אוכל גלידה בכוס
באוטובוס או במטוס
לא מתעקש על החלון
ואם כבר כן, שיסלח לי
לפעמים מוריד וילון
לא קטן יותר, שנים
שלא חידדתי עפרון
מתעניין בחדשות
טריינינג ונעלי ספורט
לובש רק לריצה
מעולם לא אמרתי
לאבי שאני אוהב אותו

לא יצא

(עכשיו) אני יודע מה אתם חושבים
אתם חושבים
"קדימה
תחיה את השירה שלך, תגיד את זה
קדימה"
אבל אתם חושבים את זה רק כי אתם יודעים שתמותו יום אחד
בעוד אני אחיה לנצח
זו הקללה שלי
אני אף פעם לא אמות
לא אני לא בנו של אהרון
כולכם סופרים לאחור
כולכם דמויות בהצגה הזאת
בסוף ירד מסך ותעלמו אל הקלעים
כולכם גיבורים
של מילים אחרונות
קל לומר את האמת ואז למות
אך השחקן ממשיך לחיות

מה אתם מבינים, נבלות?
מה "קדימה"?
החריצים בפניו של אבי
תעלות קטנות ועמוקות
העיניים הן הים
כזה שכל הנחלים אליו
ולכן דמעותיו של אבי
זולגות פנימה

"אפילו הקוצים של הילדות נראים מתוקים"
היה אומר
"להיות קטן"
היה אומר

להיות קטן להיות קטן
ליד המיטה הקטנה
בחדר הקטן
ליד בנו הקטן הישן
להיות קטן
הוא התחנן
כך
מילים קטנות
עם התכוונות קטנה
כך בשעות הקטנות
כך בקול קטן
כך כשראשו על המזרן
כך ליטף את בנו
וחזר להיות קטן

ראיתי פעם ברית מילה
הראש האדום הקטן
צורח
וברגע אחד הבנתי
מה זה אבא
מה זה ילד
מה זה הורות
מה זה לצרוח בכל הכח
ומה זה אף פעם לא למות
אני נשבע ברגע אחד הבנתי מה כל זה אומר
מעולם לא אמרתי לאבי שאני אוהב אותו
ולאחרונה
אני אוהב אותו
יותר ויותר

אני שהפסקתי וחזרתי ללמוד פסנתר
שהתחלתי לארגן תחרויות שירה והפסקתי להבין למה
שהפסקתי לדבר עם אלוהים והתחלתי לדבר על קארמה
שהתחלתי לקרוא עליו הפסקתי לפגוש אותו
הפסקתי לנסות להבין את העולם והתחלתי לנסות לכבוש אותו
הפסקתי לחפש צדק והתחלתי לחפש הצדקה
מעולם לא הפסקתי להיות בנו של אבי
ולכן המלחמה
מעולם לא פסקה

כל עוד אנחנו בני אבותינו המלחמה לא תפסק
כל עוד הדם בעורקינו המלחמה לא תיפסק
המלחמה היא אנחנו
אנחנו המלחמה
והיא לעולם לא תפסק

גם אם אנחנו
הדור הצוחק
הבן של דור המסרק
הדור שצועק
על כל דבר ושום דבר
כי מה בעצם עוד נשאר
הרי אנחנו הדור שלא ידע
לא את יוסף
לא את פרעה
לא את משה
בגד בנו הזמן
ואולי אנחנו אוהבים את אבותינו
ורק ממש לא יודעים איך להגיד את זה
אלי
אני כבר לא קטן

עורי התקמט
שערי התמעט
ועיני העמיקו
ואיכשהו נדמה לי
שאני יפה יותר
ואם אני מעין דימוי לעם הזה
אני-אנחנו ולהיפך
אולי גם הוא

רק עשה
שלא תאבד לי אהבת אבי
עם השתנות הטעם בפה
ויש לי עוד עיוות קטן בפנים בכל פעם שאני רואה דם
עשה שלעולם
לא אאבד את העיוות הזה

אני שרק כשכולם שקעו, זרחתי
כשכולם נלחמו, לי גנבו את הנשק
כמה האוויר סמיך, אלי
כמה החלל עבה
כמה ארוך החשק