Tzalhabhim - צלהבים

אני אברהם קוסטיצקי. נשוי עם שלושה. סוף הקיץ. אחרי הגורן. שדה ושמש ובן אדם
עומד פה בעולם. קטן כזה, כלום כזה. אובד בין השדה ובין השמש. שום צל. שום מסתור
מן ההר ולמטה חלקות שדה ביוֹבש שונה שהאפור השדוף כבר כילה ממנו את כל השונה
ובין השמש והשדה כל מה שהיה חי או צומח וכבר הוא שרוף. לא יותר מקוץ שרוף או סִדְרִיָּה שְׁדוּפָה
אדם אחד קוץ אחד שרוף, ואין כלום בין השדה לשמש שאינו שרוף. ושום שרוף אינו כלום אלה רק נמצא. זה הסדר מאז ימות עולם. לא חושב, לא יודע, לא רוצה, רק נמצא
גלמוד ללא סִתְרָה. סוף כוח ההשתנות. מה שיכלה השמש לכלות כבר כילתה. נשארו השרופים ושמש אחת גדולה. קיסרות שרופה של השמש. אין עוד מה שישרף. ריקות מלאה ושלמה בִּמְלוא הריקות שתיתכן
רק לבנת השרוף כאן, וּצחיחות השמים הריקים, וּבָאמצע הכול, זו היא, תמיד, השמש. שלא אִכפת לה כלום. ושגם לא יכול להיות אִכפת לה ולא כלום. כולה צילהוּב אחד אין סופי. והכול כבר צולהב עד כלות. מה נשאר, נשאר כלום אחד אדיר מצולהב כולו סביב סביב, סביב וסביב כל הארץ. ורק זה עוד ישנו. הפשוט לגמרי הזה, האין כלום לגמרי האדיר הזה, המצולהב הזה עד תום. זה הכול. כל ההכול. ואיש אחד עומד. לבוש כולו. בנעלים כבדות. במגבעת עליו. בידיים כבדות. בשדה בשמש. תראה איך זה.