Mifal Haaknikiot - מפעל הנקניקיות

כמובן שהיה טוסיק אחד שכולם סימנו
כה-טוסיק האולטימטיבי של המשרד
היו וויכוחים אם זה פילאטיס קרקע או פילאטיס מכשירים
תמיד כשמוזכרת המילה פילאטיס למישהו כואב הגב
תמיד כשלמישהו כואב הגב
מישהי מתלוננת על בדידות
והיה את הבחור הזה שכשפיטרו אותו
נעלמו כל הדפים הלבנים

מספר האנשים שחשבו שהוא היה הבורג
המרכזי של המערכת היה אפס
אבל אפילו הוא לא האמין בזה
מבחינתו הוא היה סתם נורא יעיל, נורא
אבל לא יותר מידי
מספיק מה שנדרש ולא תו יותר
כאשר הגיע לחברה עבד עשרים שעות ביום
מאז רק הגביר את הקצב

כשפוטר היה מופתע בכל זאת
המנהל הזוטר המוביל ברווחיות בכל עשרים ושש המחלקות
מצד שני איש אפור כל כך היה שבחורף
נדרש להתאפר כדי שלא יעלם
תמיד בחגיגות יום ההולדת במחלקה העדיפו שלא לקרוא לו
אפילו לא טרחו לשקר כששכחו

והינה שלושה וחצי חודשים אחרי פיטוריו
החברה בסכנת סגירה
הוא לא הרגיש שמחה לאיד
הוא באמת אהב אותה
הבין אותה
רצה למנכ"ל אותה
להרחיב אותה
הטלפונים לא הפסיקו לזרום
הצעות לניהול בדרג הבכיר ביותר במשק
כולם הבינו בבת אחת שהוא כוכב
שלא הייתה חברה בלעדיו
שהוא כל הזמן היה הכוכב
הילד
הבינו שהוא שלד
שאפשר לבנות עליו חיים שלמים
אך כאמור הלב שלו היה שבור

חמישים שנה אחר כך עמד ברחוב
מחוץ למפעל הנקניקיות שלו
עלים הצטברו במרזבים
"הריח הזה" אמר "הוא של משפחה"
"אבל סבא" אמרה נכדתו "נקניקיות זה האשפה של הפסולת..."
"והיא זו שמימנה לך את הדוקטורט."

'אפילו שהוא צודק' חשבה לעצמה 'הוא טועה'
'זה לא משנה מה הפך אותי למה שאני
משנה למה אני הופכת.